עזרא נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.ביום 8.6.2012 בשעה 4:00 בבוקר או סמוך לכך, אירעה תאונת דרכים ליד "בגט ניר" בטבריה, אליו נהוג להגיע – כך מפי העדים – כדי לאכול לאחר ליל בילויים ולפני הפרישה לשינה. אין מחלוקת על כך שהתנגשו רכבה של התובעת (רכב מס' 73-650-56), בה נהגה, ורכב בו נהג הנתבע 2 (רכב מס' 88-170-61 המבוטח בידי הנתבעת 1), בו נסע גם הנתבע 3 (שהוא בנו של בעל הרכב, להלן: רכב הנתבעים). אין מחלוקת שהתאונה אירעה בנתיב הימני מבין שני נתיבי הנסיעה לאותו הכיוון (להלן: הנתיב הימני).

2.בכתב התביעה (כתב תביעה מתוקן שתוקן על מנת להוסיף את הנתבעים 2 ו-3), טענה התובעת כי היא נסעה בנתיב הימני, ואילו רכב הנתבעים יצא ממקום חניה אל תוך נתיב נסיעת התובעת בפתאומיות, תוך גרימת התאונה. צורף לכתב התביעה העתק חוות דעת שמאי רכב אשר קבע כי הנזק לרכב התובעת עומד עד סך של 6,032 ₪. התובעת תבעה סכום זה וכן פיצוי בגין שכר טרחת השמאי וכן הוצאות בסך 2,800 ₪.

3.בכתב ההגנה המתוקן (שאימץ את תוכן כתב ההגנה המקורי), טענו הנתבעים כי הנתבע 2 אותת על כוונתו לצאת ממקום החניה, הביט במראות, והבחין כי רכב התובעת נסע לא בנתיב הימני כטענת התובעת אלא בנתיב השמאלי מבין נתיבי הנסיעה "ובמרחק גדול". נוכח נסיעת התובעת בנתיב השמאלי, לא היתה כל מניעה שרכב הנתבעים ישתלב בנתיב הימני. לאחר שרכב הנתבעים כבר השלים את הכניסה לנתיב הימני ונסע במשך מספר שניות, סטתה התובעת מהנתיב השמאלי לכיוון הנתיב הימני ופגעה ברכב הנתבעים. על כן נטען כי הנתבעים אינם אחראים לתאונה. בענין הנזק לרכב נטען בכתב התביעה כי "לכתב התביעה התווספו סכומי נזק נכבדים שהתווספו ללא כל תימוכין", שעליהם התובעת אינה יכולה לקבל פיצוי. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה אך השאירו את ענין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט.

4.דין התביעה להתקבל. מצאתי את עדות התובעת לפיה ההתנגשות אירעה בעת יציאת רכב הנתבעים מהחניה מהימנה יותר מעדותם של הנתבעים 2 ו-3 לפיה לאחר שרכב הנתבעים כבר סיים את השתלבותו בנתיב הימני ונסע בו, סטתה התובעת מהנתיב השמאלי אל הנתיב הימני. בתיאור המקרה בתחילת עדותו העיד הנתבע 2 (שנהג ברכב), כי יצא ממקום החניה, השתלב בנתיב הימני ו"היא נסעה בנתיב שמאלי חזרה לנתיב הימני ונכנסה בי". כאמור, בכתב ההגנה, שהוגש תחילה מטעם חברת הביטוח בלבד ואומץ בידי הנתבעים האחרים לאחר מכן, נטען כי הנתבע הבחין בתובעת עוד לפני שיצא ממקום החניה; אך בתיאור המקרה בידי הנתבע 2 בעדותו פרט זה לא אוזכר (עדות הסברה של הנתבע 3 לפיה הנתבע זיהה את רכב התובעת לפני היציאה מהחניה אינה בגדר תחליף לעדותו הנתבע 2 עצמו בענין זה). הנתבע 2 המשיך והעיד כי הדבר הראשון שקלטו חושיו בקשר לתובעת היה ההתנגשות בין שני כלי הרכב. לאחר מכן העיד:

"שאלת בית המשפט: העדת שהדבר הראשון שהיה זה שהרגשת את המכה. איך אתה יודע מאיזה נתיב היא באה?

ת. היא באה מהנתיב השמאלי בוודאות. זיהיתי את הרכב בדיוק לקראת ההתנגשות ולא יכולתי לעשות דבר".

תשובה זו אינה מחזקת את הגרסה לפיה הנתבע 2 הבחין היטב בתובעת עוד לפני שיצא ממקום החניה. דבר נוסף אשר לא הוסיף למהימנות עדותו של הנתבע 2 בעיני היתה הטענה בעדותו לפיה לא אירע כל נזק לרכב התובעת. לכתב התביעה צורף כאמור העתק חוות דעת שמאי עם תמונות, ובכתב ההגנה, אשר הוגש גם מטעם חברת הביטוח, אין הכחשה שרכב התובעת נפגע בתאונה. בנסיבות אלה, הצגת תמונה בידי הנתבע 2 בעדותו, של פינה קדמית של רכב ללא פגיעה -- תמונה המצולמת כך שלא ניתן לראות את מספר הזיהוי של הרכב בתמונה -- לא תמכה במהימנות עדותו של הנתבע 2. טענתו של הנתבע 3, אשר עלתה לראשונה בעדותו, לפיה התובעת היתה שיכורה בעת התאונה, אינה מקובלת אלי. טענה זו – שהיא טענה חמורה – לא אוזכרה בכתב ההגנה. הנתבע אמר בעדותו כי ביקש ששוטר יבצע בדיקת ינשוף לתובעת וכי השוטר יכול להעיד על כך; אולם, הנתבעים לא הביאו שוטר כזה לעדות בבית המשפט.

5.על כל אלה: כאמור, כיום אין מחלוקת כי פרשת התאונה כוללת יציאת רכב הנתבעים מחניה הסמוכה ל"בגט ניר" אל כביש. ב"הודעה על תאונת דרכים נזקי רכוש" של הנתבעת (להלן: ההודעה על התאונה), שהעתקה צורף לכתב ההגנה, אין זכר ליציאה מחניה. בעדותו העיד הנתבע 2 כי הספיק לנסוע 20-30 מטרים לאחר השתלבותו בכביש עד התאונה; דא עקא, בתרשים שבהודעה על התאונה, מיקום שני כלי הרכב בעת התאונה מצויר למול "בגט ניר" ממש.

6.אוסיף, כי גם אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי ברגע התאונה אירעו שני דברים יחד – הן יציאת רכב הנתבעים ממקום חניה, הן מעבר רכב התובעת מהנתיב השמאלי לנתיב הימני – מלוא האחריות בגין התאונה עדיין רובץ על כתפי הנתבעים. תקנה 66 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כי "לא יסיע אדם רכב שעמד או חנה בצד הכביש אלא לאחר שהבטיח כי אפשר להיכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך..."; אולם, תקנה 64(ב)(2) לתקנות אלה כוללת הוראה גורפת יותר, אשר מתייחסת לכביש כולו והקובעת כלל ברור בדמות זכות קדימה שיש ליתן לכלי הרכב אשר כבר מצויים בכביש בעת היציאה מן החניה:

רכב המתקרב או נכנס לצומת או דרך

64 ...

(ב) נוהג רכב היוצא... ממקום חניה לכלי-רכב..., והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה –

...

(2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש".

אמנם, בקשר למעבר מנתיב לנתיב, תקנה 40 לתקנות אוסרת על רכב לסטות מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון. אולם, נוכח הכלל ה"חותך" בענין מתן זכות קדימה בתקנה בענין יציאה בחניה והעדר כלל כזה בתקנה בענין סטיה מנתיב, הפרשנות הנכונה של שתי תקנות אלה הינה, לדעתי, כי האחריות שלא תיגרם התנגשות בעקבות יציאה מחניה מוטלת על הרכב היוצא מן החניה, ולא על רכב העובר מנתיב נסיעה אחד למשנהו בכביש. לדעתי חלוקת אחריות באופן זה גם מתיישבת עם ההיגיון. הנהג המבקש לצאת מחניה נמצא במצב סטטי ויכול להישאר כך עד שברור שאין סכנה להתנגשות בינו לבין כלי רכב בכביש, על נתיביו. סביר לדרוש מנהג אשר כבר נמצא בתנועה לוודא שהנתיב שאליו הוא מבקש לסטות פנוי, אך דרישה זו שונה מהדרישה שנהג זה, אשר חולף לעתים במהירות בלתי מבוטלת ליד כלי רכב החונים בצד הדרך, יצפה שכל אחד מכלי רכב חונים אלה ייכנס פתאום לכביש.

7.התביעה מתקבלת, למעט התביעה לסך של 2,800 ₪ ל"הוצ' משפט והפסד זמן". אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 6782 ₪ (הנזק לרכב ושכר השמאי), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 28.6.2012 ועד התשלום בפועל. כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 1,500 ₪.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ד, 06 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: